אני בן שמונים, גר בעין הוד, כפר אמנים שליו ליד חיפה. זה מקום פנטסטי להיות בו בתקופת הקורונה.
אני גר כאן כבר 20 שנה. נולדתי בעיר קטנה שנקראת לונדון, באנגליה בשנת 1940. זה טוב להיוולד בשנת 1940 כי ככה אפשר לזכור בקלות בן כמה אתה. הגעתי לישראל בשנת 1976. הלך לי טוב באנגליה, הופעתי בטלוויזיה והיו לי הצגות, אך יום אחד, לאשתי לשעבר היה חיזיון והיא שכנעה אותי לנסוע לישראל. בחזון שלה היא ראתה שהולכת להיות מלחמה וישראל תהיה המקום היחיד שיהיה בטוח. היא לא הייתה יהודייה. בזמנו הייתי מאלתר את חיי בקלות אז אמרתי לעצמי למה לא, בוא ניתן לזה ניסיון - אז באנו.

למדתי פנטומימה בפריז וקולגה פנטומימאית ישראלית שהכרתי שם הציגה לי את כל האנשים איתם עבדתי, כולל את מנהל התיאטרון היהודי. משם דברים התגלגלו, והחלטנו לגור בנווה אילן. גרנו שם כמה שנים בהן הופעתי בכל ישראל, בעיקר בקיבוצים. בשנת 1981 אשתי לשעבר ואני נפרדנו והכרתי את רולנדה, אשתי הנוכחית.

כבר בגיל 6 החלטתי וידעתי שאהיה קומיקאי. תמיד הצחקתי אנשים ואהבתי את זה. הדבר המעניין לגבי קומיקאים שהם לא עצובים - הם כועסים. כולם חושבים על הדימוי של הליצן העצוב, אבל למעשה הוא כועס, רותח, ומרגיש שהוא עומד מבעד לחיים וצופה בהם כמבקר. ובאמת לא הרגשתי חלק מהם או בתוכם. בגיל 4 נשלחתי על ידי ההורים שלי לאירלנד, בגלל המלחמה, ובגיל 6 חייתי בפנימייה. זה הפך אותי לכועס, ולהצחיק אנשים הפך לאינסטינקט. מבחינתי, אם הצלחתי להצחיק את אמא שלי, זו ששלחה אותי ממנה החוצה, אז המשמעות היא שהצלחתי להיות נאהב על ידה. להיות עצוב זה הרבה יותר פופולרי ומתקבל כרגש אנושי. להיות כועס זה להיות הילד הרע, ואנשים לא רוצים להתמודד עם זה.