Add a Title
המשפחה שלי
לימים התחתנתי עם בת להורים שעלו בשנות ה-20 מרוסיה. בחורה משכילה שכעבור כמה שנים היתה למנהלת בית-ספר הצעירה ביותר בישראל. נולדו לנו בת ובן – דקלה ואמיר - שהיו לנשמת אפי. היום אני סבא ל-5 נכדים וסבא רבא ל-5 נינים: ערוגה מגוונת של גנים- עיראקים, רוסים, פולנים, רומנים, צרפתים, הולנדים ועוד. אינני נמנה עם האבות ששואפים להיות מרכז המשפחה. עם זאת, אני קשוב לצרכי ילדיי בכל עת, נתתי להם חופש בחירה בתחומים רבים ולא כפיתי עליהם את דעותיי. בעבורי אחד הדברים החשובים בחינוך היה להוות להם דוגמה אישית. ילדיי, נכדיי וניניי שייכים לעידן טכנולוגי חדש שבו הם מנווטים את חייהם בחוכמה ובהצלחה. ואילו אני עד היום לא עובד עם מחשב ונשארתי נאמן לידיד מילדות - העט. אני נהנה לכתוב בעט על גיליון נייר לבן חלק. אני נוהג לומר שאני 'Old Fashioned Millionaire' של מילים.
העשייה שלי היום
אני עובד על רומן חדש שהז'אנר שלו גם חדש – מדע בדיוני. אני נהנה מאוד ממלאכת הכתיבה, הרבה יותר מאשר מפרסום ספריי. אני גם נהנה לא פחות מקריאה.
אני גאה להיות חלק מאחד הארגונים החשובים בישראל – האגודה לזכויות האזרח ואני עומד לרשותה באהבה בכל עת, בוודאי ובוודאי בתקופה מורכבת זו שבה מנסה השלטון לערער את יסודות הדמוקרטיה.
הקורונה צמצמה את חיי החברה שלי, שכן עם השנים יחד עם רחל שמרנו על בית פתוח לחברים. נבנה חוג ידידים רחב שביתי היה מקום המפגש שלו. רופאים, אנשי רוח ואנשי ציבור השאירו את גלימותיהם בבתיהם ובאו עם בנות ובני זוגם. היו ויש לי חיים חברתיים מספקים, אך פתאום אני בן 94, לעזאזל, ובנוסף מוקף בטבעת מפלצתית של מגיפה שכמו הגיחה מימי הביניים. התכוננתי היטב לגיל מופלג זה, חסכתי כסף בזיעת אפיים כדי לא להיות תלוי באיש. פתאום נחתו עלי שני אסונות: נשארתי צעיר ברוחי ובשאיפותיי, ובתוך כך אני מגלה כי רוב ידידיי הלכו לעולמם, חלקם מסתייע בעובדים זרים ורק חלק קטן הוא עצמאי.
הקורונה הוכיחה לי את אשר סברתי תמיד: הכול בן חלוף ויש ליהנות מכל רגע. הקורונה הארורה גרמה לרבים ואני בהם לחיות בימים אלה בסוג של מעצר בית. אני נפגש עם חברים מעטים בימים אלה, המצויים גם הם באותם תנאים. מדי פעם אני נוסע אל המרחבים הירוקים, שכן בעבודתי כהידרולוג ביליתי ימים על ימים בין מקורות המים הקסומים. שם למדתי פרק בענווה, שנרכש תוך התמודדות עם איתני הטבע – בין אם זו סערת רוח ובין אם זה שטפון גורף.
אשתי מדבירה את הבדידות
אשתי רחל, שאילולא הרוח והגיל הצעירים שלה אינני יודע מה היה גורלי. אני מניח שהייתי במקום אחר אלמלא זכיתי במלאכית שממלאת את ביתנו בחיוכים ובתקוות גדולות. כמו ציפור נדירה היא נחתה בקן שלי והיתה לי ידידת נפש בימי השיקוצים והזעם הגזעני שהחל למן פרסום ספרי הראשון. פגשתי בחיי נשיאים, מדענים, אנשים שדיברו הלכה ופסקו הלכות ואנשים חדי-תפיסה כתער. לא פעם התגלה פגם שניפץ את האשליות. בעיניה של רחל מצאתי אגמים של חוכמה וחמלה. כל הרומנים שנכתבו למן 'חצוצרה בואדי' ועד 'יהלום מן הישימון' נושאים את הכמיהה העמוקה אל גאוניותה וחיבתה של הציפור שלי. רחל מדבירה את בדידות הגיל המופלג ואפילו את פגעי המגיפה.
השיר האהוב עליי
Over and over again
שיר שלראשונה שמעתי כאשר נהגתי באחד הלילות מאוניברסיטת בן-גוריון בדרכי הביתה לצפון הרחוק, מעלות. הקול של ברברה סטרייסנד בקע כאילו מן המרחבים הפתוחים עד שנדמה כי כל הכוכבים האירו באחת. רק המילים Over and over again חדרו לליבי, ובמשך כל הנסיעה הדהדו באוזניי שוב ושוב.
על עצמי
אני בן 94 היום, גיל מופלג שלא שיערתי שאגיע אליו. אני גר בחיפה עם רחל בת זוגי בדירה השוכנת על הר הכרמל. מדירתנו נשקף נוף ים מהמם וביום בהיר ניתן לצפות בשלוש ארצות – ישראל, לבנון וסוריה.
נולדתי בבגדד וגדלתי ברובע אמיד, בתאווין, סמוך לחידקל. חלק ניכר מחבריי לתיכון התגייס לתנועה שפעלה נגד המשטר העריץ ולמען דמוקרטיה וזכויות אדם. איבדתי שניים מחבריי הקרובים ביותר - אחד נורה למוות באחת ההפגנות והשני הוצא להורג. הספקתי להימלט לאיראן ב-1948, והגעתי לישראל ב-1949.
לישראל הגעתי עם צבע העור הלא רצוי ועם שפת אם שראו בה כשפת האויב. סבלתי חרפת רעב ונידוי, וחשתי מעין מצור בתוך מדינה הנתונה במצור. אחרי הטלטלה בעיראק ובאיראן החיים נראו לי נס ובזה מצאתי נחמה.
בעיראק הייתי עיתונאי, ובישראל המשכתי לעבוד במקצוע זה במשך כמה שנים. אחר-כך עבדתי כהידרולוג ברשות המים כ-25 שנה ובמקביל השלמתי לימודים אקדמיים באוניברסיטת חיפה בפסיכולוגיה ובספרות ערבית, וכן לימודי הידרולוגיה במכונים הבריטים. שאפתי להתפרנס בכבוד ולא להיות סמוך אל שולחנו לא של איש ולא של מוסד כלשהו.
למעשה התסיסה הפנימית שלי התפרצה אחרי מלחמת יום הכיפורים הארורה. אז התפרסם ספרי 'שווים ושווים יותר.' התחלתי לכתוב כבר בנעוריי, אך לא העזתי לומר אפילו לעצמי שאני שואף להיות סופר. מה גם שאני לא בנוי להיות איש ציבור במובן הקלאסי. כאשר מצביעים עלי במקום ציבורי אני משתתק מביישנות. מלאכת הכתיבה היא אינטימית ונעשית בתוך ארבעה קירות אך פרסום ספריי אילץ אותי לצאת אל מחוץ לד' אמות ולהיענות לבקשותיהם של קוראיי לקיים מפגשים.