איזי (ישראל) כנען

מנהל עמותת "יעלים" ועמותת "בית החייל המשוחרר", 83, ראשון לציון

aaa

aaa

aaa

Add a Title

Add a Title

היום-יום שלי

יום ממוצע לעיתים מתחיל בשבע בבוקר מספר פעמים בשבוע לטיסה, לאחר מכן עבודה. אחרי העבודה צעידה – שלוש ארבע פעמים בשבוע, כארבעה עד שבעה קילומטרים, ובערב טלוויזיה, פתרון תשבצים וזהו.

ילדות ללא רסן

בגיל 11.5, אבי נפטר, ומאותו יום פרקתי כל עול. נשארתי עם אח בן שנתיים וחצי ששלחו אותו לקיבוץ כי אי אפשר היה לטפל בו כי גרנו כולנו בחדר אחד, אל הדוד. האח היה שם עד גיל 6 וחצי, אמא ואני היינו מבקרים אותו פעם בחודש. בינתיים אני מסתובב ברחובות בראשון לציון, עד שהוא חזר, וכשהוא חזר היינו מסתובבים ביחד. הלימודים היו דבר משני, עד כיתה ח'. בגלל שפרקתי כל עול, הייתי נוסע בטרמפים, ילד בן 12, ליפו, כי אמא עבדה במרכזייה ביפו, ולעיתים 3 פעמים בשבוע הייתה חוזרת מאוחר בלילה מהעבודה, ועל מנת שלא אשן לבד בבית, הייתי נוסע בטרמפים ליפו, יורד באבו כביר שזה אחרי חולון, הולך ברגל שני קילומטרים ביפו, ישן אצל הדוד, ולמחרת בבוקר חוזר לביה"ס בטרמפים, וכמו שאמרתי – כל זה היה בעקבות שאבא נפטר. בנוסף לזה, עם עוד חבר, היינו פורצים לחנויות בראשון וגונבים, ילדות ללא רסן.

בזכות אבן יעקב עברתי מהפך

לאחר שהשתחררתי מצה"ל, נקראתי לדובר צה"ל, אבן יעקב, לעזור לו בהתארגנות בתקופת מלחמת שלום הגליל – לבנון הראשונה והפכתי להיות דובר צה"ל ביירות. כעבור זמן קצר הוא מינה אותי לסגנו – סגן דובר צה"ל, ואז עסקתי עם כל העיתונאים בארץ ובחו"ל, וכמובן ראיונות בכל אמצעי התקשורת, דבר שלמדתי אותו תוך כדי העבודה. לאחר שסיימתי את התפקיד, צה"ל נתן לי ללמוד תואר ראשון ושני בארכיאולוגיה. אני זוקף את כל הלימודים האקדמיים לזכות אבן יעקב. בעקבות זה גם הפכתי להיות דובר עיריית ראשון לציון. בתור ארכיאולוג, חפרתי במספר מקומות בארץ, וגם בעיר ראשון לציון.

אירועים שעיצבו את חיי

שירתי שלוש שנים בצבא האתיופי, כאשר מדינת ישראל הייתה זקוקה למצרי באב אל מנדב, שזה לים סוף. על מצריים שלטו מצד אחד אתיופיה ומצד שני ארצות ערביות, סעודיה וכן הלאה, היה צורך לקשור קשר עם אתיופיה על מנת שהמצרים לא יעצרו את האוניות שבאו לאילת. חוץ מזה, שירתי בעיראק כחצי שנה במרד הכורדים נגד סדאם חוסיין, היינו שם קבוצה של ארבעה קצינים, ואימנו את הכורדים נגד סדאם חוסיין, שזו גם חוויה שלא תישכח.
בנוסף לכל, עשיתי קורס טיס אזרחי לפני כשלושים שנה, אבל אני מנצל את זה לטובת הקהילה, מה זה אומר? מספר שנים הייתי טס כל בוקר ומשדר ברדיו את התנועה בכבישים, כי פעם לא היו דיווחי תנועה כמו של היום, אלא היה עולה מטוס ומדווח מכל מקום בארץ על התנועה ואנחנו עשינו את זה דרך הרדיו. את כל הכסף שקיבלנו מהפרסומים, חילקנו לסטודנטים נזקקים בראשל"צ. חילקנו בסביבות מיליון שקל לסטודנטים, וכל זה במסגרת עמותת יעלים.

העשייה שלי היום

אני מנהל את עמותת יעלים שתומכת בבני נוער יוצאי העדה האתיופית. העמותה מקיימת קורס טיס לנוער כדרך להעצמה ומחלקת מלגות למשוחררי צה"ל שלומדים לימודים אקדמיים, מקיימת בר ובת מצווה לילדים ממשפחות חד הוריות, כולל הטסתם בשמי ראשון לציון, והקניית תעודת טייס ליום אחד. בנוסף אני מנהל את עמותת בית החייל המשוחרר, פרויקט דיור מסובסד המכיל 163 דיירים, שהם חיילי צה"ל קרביים, חיילות תומכות לחימה או חיילות מיחידות קרביות או ממצב סוציו אקונומי נמוך. הבניין נתרם ע"י יהודי מארה"ב, משפחת נאמבר, ופועל מזה 12 שנים, כשאני מנהל אותו מיומו הראשון. יש לי צוות מעולה שאני יכול לישון בשקט על כל הוראה הכי קטנה שאני מוציא, היא מתבצעת. יש פה מסירות, נאמנות ויכולת וזה דבר שנותן טעם בחיים.
אני כותב סיפורים קצרים מהחיים, סיפורים אמיתיים וגם איזה 4-5 אגדות, פרי הדמיון המזרחי שלי. ובסופו של דבר יהיה ספר, שייקרא "החיים באיזי - סיפורי כנען בישראל".

< קדימה
אחורה >

יש לי אישה ברמה בלתי רגילה

יש לי אישה ברמה בלתי רגילה, אישה שאכפת לה, אישה עם לב רחב, אישה מסורה, ואני לא יודע איפה הייתי עומד היום אילולא אותה אישה, וילדים שאני לא רק גאה בהם אלא הם ראויים לציון, ראויים לשבח, הם ראויים להזכרה בכל מקום – אלי, דורית ואורית: אנשים עם ערכים, התחשבות בזולת, עם יכולות ואנשים שחברים שלי מקנאים בי שיש לי כאלה ילדים וכזו אישה. אני לא אצטנע ואומר שחלק גדול מאוד זה בזכות רותי אשתי.

  • Facebook
  • Instagram