אסתי ארוצ'ס

פיזיותרפיסטית שמסייעת בהתנדבות לנפגעי אירוע מוחי, 84, חיפה

עשייה חברתית

בריאות

קרדיט צילום: עמית לוי

״אני אומרת שאני בת 48״

אני עסוקה בכל יום מ-8 בבוקר ועד 11 בלילה

הזמן רץ. חוץ מהוועד והעמותה אני גם שוחה בבריכה של הדיור המוגן, עושה התעמלות במים, עושה התעמלות בקבוצות. אני גם לומדת ברידג'. יש לנו גם מפגשים חברתיים פה. במקור בעלי רצה לעבור הנה ואני לא. אבל עכשיו אני כבר מרוצה. פעם בשבועיים נפגשים כל המשפחה.

שנזכה להמשך של המשפחה עוד בחיינו

אני מרוצה מהחיים שלי, גם פה בדיור המוגן. אני מרוצה גם מבחינה חברתית, גם מבחינת ההסתדרות בבית. אנחנו נפטרנו מרוב הדברים שהיו לנו בבית וזה היה החלק הכי קשה. להיפרד מהבית שגרנו בו 50 שנים. עכשיו אנחנו מרוצים וטוב לנו. רק שיישאר ככה ושנשאר בריאים, אני לא דורשת יותר מזה. ושנזכה להמשך של המשפחה עוד בחיינו. זה חלום חיי.

אני הבוגרת ה-36 בארץ במקצוע הפיזיותרפיה

בת 84, אבל אומרת שאני בת 48, נשואה לבעלי כבר 61 שנה. אני פיזיותרפיסטית, ניהלתי את מחלקת הפיזיותרפיה ברמב"ם במשך 32 שנים. התחלתי עם שלושה אנשים וכשסיימתי היינו עשרים ושלושה. המחלקה גדלה והתפתחה. אוהבת את המקצוע, אני הבוגרת ה-36 במדינה במקצוע הפיזיותרפיה. איך שיצאתי לפנסיה חיפשתי לעשות משהו בהתנדבות והוצע לי להתנדב בעמותה שנקראת "נאמן" – נפגעי אירוע מוחי נפגשים. אז אני מתנדבת שם יום בשבוע. מאז הקורונה אנחנו עדיין נפגשים פעם בשבוע, אבל בזום. אני עושה להם פיזיותרפיה דרך הזום ויכולה לתקן אם הם עושים משהו לא בסדר. פעם בחודש אנחנו עושים מפגש על שפת הים, באיזשהו בית קפה באוויר הפתוח. אנחנו כמו משפחה.
בנוסף, בכל ימי חיי לקחתי חלק בוועדים. מאז הפנסיה אני בוועד של גמלאי רמב"ם. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים, שלושה. בגלל הקורונה, לא מרשים לרכז הרבה אנשים, אז כדי לשמור על קשר עם הגמלאים אנחנו מחלקים טלפונים בינינו ובכל פעם מתקשרים לשאול את הגמלאים מה שלומם, איך הם מסתדרים. אנחנו גם מחלקים מענקים לחגים.

< קדימה
אחורה >

  • Facebook
  • Instagram