ד"ר רוחמה מרטון

פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית ומקימת העמותה 'רופאים לזכויות אדם', 83, תל אביב

בריאות

עשייה חברתית

אקדמיה

קרדיט צילום: רוחמה מרטון, צילום, גבריאלה ניוהאוז מתוך ויקיפדיה

"הבנתי שבמשפט 'הקמתי את 'רופאים לזכויות אדם' גם אני קיימת. כלומר שגם אני נכנסתי לסיפור, וזה מצא חן בעיני "

רופאים לזכויות אדם

החלטתי שאני רוצה לכתוב את תולדות "רופאים לזכויות אדם" שהקמתי לפני 33 שנים. ואז הבנתי שבמשפט "הקמתי את 'רופאים לזכויות אדם'" גם אני קיימת. כלומר שגם אני נכנסתי לסיפור, וזה מצא חן בעיני. אני ממש רוצה לפרסם את זה.
זה התחיל בעקבות האינתיפאדה הראשונה. בערוץ 1, שהיה אז הערוץ היחידי, לא הפסיקו לשקר. לי היו אז חברים בעזה, אז טלפנתי אליהם לשאול מה נשמע שם. דיברתי עם חבר שלי, רופא מקסים, שלצערי כבר לא חי והוא הזמין אותי, יחד עם עוד 11 אנשים, לבוא ולראות מה באמת קורה שם. אז נסעתי עם עוד רופאים אחרים שקוששתי למחסום ארז. רוב האנשים פחדו לבוא אבל בסוף הסכימו. זה היה כל כך מזעזע, שכתוצאה מהביקור הסכמנו שצריך לספר לציבור הישראלי את מה שראינו. בשביל זה הקמנו קבוצה שממנה נולדה העמותה שפועלת עד היום.

רגעים מכוננים שהובילו אותי לעשייה

שניהם התרחשו בשירות הצבאי שלי, האחד במהלך מלחמת סיני - מבצע קדש. הייתי עם הגדוד שלי בסיני על גדות נהר סואץ. אז לא היה אדם אחד בגילי בארץ שחשב לא לשרת בצבא, אי לכך התגייסתי לגבעתי. אחרי ההפצצות הנועזות של חיל האוויר הישראלי, חלק די גדול מהצבא המצרי נכנע. החיילים המצריים ירדו מהדיונות במדבר הנורא הזה. הם היו יחפים, בלי נשק, בלי מים, בלי אוכל. והחיילים בגדוד שלי פשוט ירו בהם. רוב החיילים בגדוד שלי היו פלמחניקים לשעבר, שבעיני הדור שלי היו בני אלילים ממש. פתאום ראיתי איזה חארות – קילרים. הבנתי שכל השנים שיקרו לי עם כל מיני אגדות לא נכונות. מזה אני נעשיתי חולה. אשכרה חולה.
בגלל זה, עברתי לשלישות ברמת גן. שם היה הסיפור השני שהיה משמעותי בדרך שלי. עמדנו שם בקבוצה קטנה בשמירה. מפקד המשמר הגיע וצעק לי: "חיילת! תנקי את חדר המשמר!". שאלתי אותו – "למה אני?" והוא אמר "כי את חיילת". עניתי לו "זו לא סיבה". הוא אמר: "או שאת מנקה, או שאני דופק לך תלונה". אמרתי לו: "אתה תעשה מה שאתה רוצה ואני אעשה מה שאני רוצה". נשפטתי אחר כך 5 משפטים וכך עפתי מהצבא. זה היה אחד הדברים הראשונים בדרכי הפמיניסטית.

השיר האהוב עליי

לאחרונה יש איזה הרכב שנקרא הבילויים - אותם אני ממש אוהבת. אם אני צריכה לבחור שיר אחד, זה "הזמן האחרון".
כשהייתי נערה אהבתי שירים רוסיים ששרו אותם עם מילים עבריות. המנגינות היו נורא יפות. אחר כך גדלתי קצת ומאוד אהבתי שירים צרפתיים כמו של ז'ורז' ברסנס ואז התחילו לככב הביטלס. ידעתי את כל המילים וזה היה כיף לא נורמלי. אגב, בתי הלא קטנה כבר, לא רצתה ללמוד, אז הדרך שלה ללמוד אנגלית הייתה דרך הביטלס. אחר כך אהבתי את ג'ון באאז - הקול שלה ממיס אבנים.

על עצמי

נולדתי בירושלים ויש לי בת, בן ושתי נכדות. אני עושה היום את מה שעשיתי כל הזמן, המקצוע שלי הוא פסיכיאטרית – פסיכותרפיסטית. אנשים רוצים את דעתי, חברתי, עצתי. לפעמים תרופותיי. מאחר ואינני שומרת שבת - אז כל הימים שלי הם פחות או יותר אותו הדבר. יש יומיים שאני מקדישה לעבודה המקצועית שלי, וכל השאר זה הטיפולים, החברות והכתיבה. כתיבה זה עניין שגוזל המון זמן. אני עוסקת בכתיבה יותר מאשר אי פעם. מאז הקורונה יש לי יותר זמן לכתוב. אני כותבת את תולדות "רופאים לזכויות אדם". אני גם גננית - אני מטפחת את גינתי היפיפיה. חוץ מזה אני מאוד אוהבת לשבת בבתי קפה עם חברות.

< קדימה
אחורה >

  • Facebook
  • Instagram