דפנה אלון

מתנדבת בפורום המשפחות השכולות, 81, רמת השרון

aaa

aaa

aaa

Add a Title

Add a Title

המטרה: פיוס עם הפלסטינים

אני גם לומדת ערבית. אני אישה שכולה, בעלי היה טייס שנהרג לפני 42 שנים. אז אני חלק מפורום המשפחות השכולות. בתוך הפורום יש קבוצה של נשים שהמטרה שלה להגיע לפיוס עם הפלסטינים. אני הכי זקנה שם. תמיד אנחנו נתקלות בבעיה שאנחנו צריכות מתורגמניות בינינו. בגלל שלמדתי באוניברסיטה מזרח תיכון, אני יודעת קצת ערבית, אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד לעומק כדי לתקשר איתן. עכשיו הפגישות בינינו נקטעו, בגלל הקורונה. אבל זה היה מאוד לבבי. היה ערך בהכרה, בלהכיר בני אדם ולדבר איתם גלוי – להבין ממה הם מפחדים. זה ממש שובר את רף הפחד. אולי אינשאללה זה עושה משהו טוב בעולם.

לא תלויה באף אחד

היה רגע משמעותי בילדות שלי שקבע לי הרבה דברים לא טובים בחיים. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת 3. אבא מצא אהבה ורצה מאמא גט אבל היא לא רצתה לתת לו. אני זוכרת שבבית שלנו היה שולחן שתפס כמעט את כל החדר, שולחן גדול ועליו משטח זכוכית. אני זוכרת את אמא שלי שוכבת בספה ובוכה ואת אבא נותן מכה לשולחן, בום גדול על הזכוכית ואת הזכוכית נשברת. אני הייתי מבוהלת גם מהבכי שלה וגם מהצרחות שלו. כשהתנפצה הזכוכית זה רגע שאני לא יכולה לשכוח אותו. זה היה רגע שעשה לי משהו, הטביע בי חותמת. הבנתי שאני לא יכולה להיות תלויה באף אחד.

שיר אהבה אחרון

13 שנים אחרי שבעלי נהרג פגשתי מישהו, התאהבתי בשנית. עזבתי את העבודה והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבל הייתי עסוקה באהבה. אז התחלנו לנסוע בעולם, לטייל. הייתה לו נפש של משורר. הייתי קמה בבוקר והיה מונח על ידי שיר שהוא כתב בכתב ידו. שיר אהבה אליי. לפני חודש הוא נפטר בשיבה טובה. לפני שהוא מת, בקול חלוש, הוא אמר לי – "יש לי שיר להכתיב לך" והוא הכתיב לי שיר אהבה. אני ליוויתי אותו עד הרגע האחרון.

יוצאת לפאבים עם הנכדים

רני, הנכד שלי, אין דברים כמוהו. יש בינינו קשר מדהים. עכשיו בקורונה אנחנו מתראים מעט, הוא עובד, הוא עסוק כל הזמן. אבל מלפני כן יש לנו כל מיני צילומים מברים. אני יוצאת איתו לשתות משהו, זה כל כך כיף, גם עם הנכדים האחרים. אני אוהבת לשתות איתם.

שחייה זה הנשמה שלי

אני גרה ברמת השרון, אמא לשתי בנות וסבתא לחמישה נכדים. אני רוקדת, שוחה ומלמדת.
ברמת השרון יש פרויקט בן דורי במסגרתו ילדים בכיתה י' רוקדים עם מבוגרים ואנחנו מופיעים כל שנה. מכיוון שהמורה הייתה כל כך טובה, ביקשנו ממנה שתפתח חוג למועדון הגימלאים ו"תתגלח" עלינו. בגלל הקורונה קצת סגרנו את החוג, אבל מאז אנחנו נפגשות בפארק של רמת השרון ואנחנו רוקדות. אנחנו שמונה נשים. זה נותן לי דלק לכל השבוע. בנוגע לשחייה – שחייה זו הנשמה שלי. גם בקיץ וגם בחורף. אם אני לא שוחה יומיים זה חסר לי. זה כמו אוכל.
אני גם מלמדת. אני נורא אוהבת מתמטיקה. יש אצלנו מועדון שמאפשר שיעורים פרטיים לילדים שאין להם כסף למורים פרטיים. כל המורים שם מתנדבים. בהרבה שיעורים אני מצליחה להחדיר לילדים את האהבה שלי לדבר הזה שנקרא מתמטיקה.

< קדימה
אחורה >

  • Facebook
  • Instagram