השופטת דליה דורנר

נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, 86, ירושלים

aaa

aaa

aaa

Add a Title

Add a Title

העשייה שלי היום

כיום אני נשיאת מועצת העיתונות, ועוסקת בהגנה על חופש העיתונות ובאתיקה עיתונאית.
מאז פרישתי, מינו אותי לכמה וכמה ועדות. ישבתי בוועדות סיוע לניצולי השואה, חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים ולא מזמן ישבתי בוועדת ענישה שבחנה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים. נוסף לוועדות הללו אני נשיאת מועצת העיתונות ואנחנו עוסקים בישיבות, בתקנון, בהגנה על חופש העיתונות, ואני מתראיינת על כך וכותבת על כך.
למרבה הצער, בראש השנה האיש שלי הלך לעולמו, כשהוא מחזיק את היד של אחד הבנים שלו. ובאה הקורונה. זה לא פשוט, אבל אני בסדר. אני עסוקה, קוראת, כותבת והבנים מבקרים. אמרתי להם שהם קצת מגזימים בביקורים שלהם, מאז שהיו בני שלושה חודשים לא ראיתי אותם כל כך הרבה! זו לא בדיחה, אנחנו לא משפחה שנפגשת לעיתים. כשאני נפגשת עם המשפחה פותחים יומן! יש לי סדר וחיים שלי, חברים שלי, עבודה שלי, אז אם רוצים לבקר מרימים טלפון וקובעים פגישה.

רגע משמעותי

לצערי לא נולדו לי בנות, זה מינוס רציני אני רוצה לומר לך. מאוד רציתי בת, דמיינתי משהו אחר, שיחד נהיה פמיניסטיות! אבל אני מאושרת ומאוהבת בבני, יש לי כלות נפלאות ו-4 נכדות, מה עוד צריך? אבל אני אספר לך, אחת הנכדות שלי בצבא, והיא עוד מעט מסיימת ועליה אני רוצה לספר.
אני הרי לא הייתי סבתא שנותנת שירותים, זה ברור לך, אין מה לדבר. אז איך הנכדים יכירו אותי? בארוחות חגיגיות את לא יוצרת קשר. אז החלטתי שאני אקח אותם לוויקנד. תמיד אחת או אחד, כי אם את לוקחת שניים אז את הופכת לכספומט. לקחתי איתי את הנכדה שהייתה אז בת 10 ונסענו לברצלונה. טיילנו, ובערב נתתי לה להתקשר להורים, משום שהיא בוודאי מתגעגעת. אז היא מדברת עם אבא ומספרת כמה היה כיף ונהדר היינו פה והיינו שם. מבקשת לדבר עם אמא ומתחילה לבכות ולומר כמה שהיא מתגעגעת. ואני שואלת אותה "אלצ'וק, למה אבא ככה ואמא ככה?" והיא עונה לי "סבתא, את לא יודעת שלא מדברים עם כל אדם אותו דבר? אבא אוהב שאני מספרת לו מה אני עושה, ואמא אוהבת שאני מספרת לה שאני מתגעגעת אליה". כמובן שגם אבא מתעגע, וגם אמא רוצה לדעת מה היא עושה. אבל הילדה תופסת מה חשוב לכל אחד מההורים ומה צריך להדגיש. ולכן אני אומרת, שאם היו יותר נשים בענייני חוץ וביטחון היינו מגיעים להישגים יותר טובים, משום שנשים רואות גם את הצד השני. גברים אומרים "אני אני אני" ויש מלחמה.

על עצמי

נולדתי באיסטנבול ב-1934, עליתי ארצה עם המשפחה שלי ב-1944, ברכבת. זה היה די טראומטי, משום שיומיים אחרי שהגענו ארצה, אבי התאשפז בהדסה, הלך לעולמו בשל מחלת הסרטן. אבא השאיר אמנם הרבה כסף, לאמא שהייתה עקרת בית ולא ידעה לטפל בכסף, והכסף התעופף לשמיים. אמא הלכה לגור עם אחותה, אני הייתי בת 10 ואחי בן 7 וגדלנו במוסד "נווה הילד" בנהריה. היו לנו מדריכים יקים נפלאים שאני אסירת תודה להם על החינוך שלהם. בגיל 14 הפכתי לראש המשפחה. אימי עברה לחיפה, הייתה לנו דירת 2 חדרים בדמי מפתח, שאחד השכרנו.
השנים בנווה הילד היו שנים נפלאות. אחרי ההסתגלות שהייתה לא פשוטה אהבתי את המקום. בבית הספר הריאלי, הגעתי כעולה חדשה והילדים לא קיבלו אותי, ואולי גם זה היה הדדי ולי היה קשה. בכל תקופת לימודי בתיכון לא היה לי לא חבר ולא חברה והיה לי מאוד עצוב. אני מחייכת עכשיו, אך כך היה. כשהתגייסתי לצבא זה סידר הכל, הצבא קיבל אותי, פגשתי חברים וחברות והלכתי לקורס קצינות.
כזוג צעיר עברנו לאשדוד, כשזו הייתה עיירה עם 5,000 איש ובנו את הנמל. הוא הלך לעולמו בראש השנה. זה לא פשוט, אבל אלה הם החיים. היה מבוגר ממני ב-6 שנים ואני בת 86. האיש שלי פתח שם משרד, ואני הייתי בפרקליטות הצבאית בקבע. נולדו בנינו אריאל ואמיר. יש לי 6 נכדים מופלאים. אחרי 12 שנה באשדוד עברנו לירושלים משום ששמואל אישי סגר את המשרד ועבר לעבוד במשרד המשפטים ומאז אנחנו גרים בירושלים. לימים, כאשר פרשתי מהצבא בדרגת אלוף משנה, נעשיתי שופטת בית משפט מחוזי בבאר שבע ונסעתי כל יום מירושלים לבאר שבע. אילו זה היה גבר, אבא, הוא היה שוכר דירה והיה מגיע בסופי שבוע, אבל אמא צריכה להיות כל יום בבית ואין מה לדבר. האמת היא שאהבתי את הנסיעות האלה, שכן הנוף היה נפלא. אחרי חמש שנים בבאר שבע עברתי לבית המשפט המחוזי בירושלים, ומשם לבית המשפט העליון ב-1993, וב-2004 פרשתי.

< קדימה
אחורה >

  • Facebook
  • Instagram