יעקב גוטרמן

מאייר וחבר פעיל בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען השלום, 85, קיבוץ העוגן

תרבות ואומנות

חברה וממשל

זיכרון

קרדיט צילום: אנני גוטרמן

“אני לא מסתכל אחורה בזעם, אלא מסתכל בזעם על המציאות הישראלית, לא למולדת כזו התפללתי"

הציור והמוות

גם אחרי מותה של איישתי הראשונה וגם אחר נפילתו של בני רז, הציור מילא לדעתי תפקיד חשוב בכך שאפשר לי להחזיק את הראש מעל פני המים.

סדר היום שלי

לפני הקורונה, הייתי שוחה כל בוקר קילומטר בבריכה וזה גרם לי להרגיש שאני חי. אחר כך נהגתי לחזור הביתה ולהתחיל ביום עבודה: אם זה ספר שאני מאייר, לענות על מיילים, לכתוב משהו שהרגיז אותי בפוליטיקה בפייסבוק, לפעמים מפרסם מאמר בהארץ. אחר הצהריים הייתי נכנס לסטודיו הצמוד לבית. פעם בשבוע בראשון שר במקהלת ותיקים ופעמיים בשבוע מתאמן בטאיצ'י וצ'יקונג. עכשיו, בגלל הקורונה, יש שינויים אבל אני ממשיך לשחות ולהתאמן ותמיד יש משהו ששובר את השגרה. אני שומר על קשר הדוק עם העיר פלוצק ומוזמן לשם לעיתים קרובות.

נולדתי יהודי והייתי רוצה להמשיך להיות יהודי

בשנת 1944 נשלחתי על ידי ההורים מוורשה לכמה שבועות לכפר ליד העיר לוביץ'. ליוותה אותי לשם נזירה מריאוויטית שנסעה לבקר את משפחתה. פתאום פרץ המרד הפולני של וורשה שהרג 200 אלף איש. אני, בשמי החדש: "סשטסק" לא ידעתי שפרץ המרד. הנזירה הציעה לי, היות והורי כבר ודאי לא בחיים, להתנצר כדי שיהיו לי חיים טובים יותר. חצוף, ילד יהודי מסתתר בן 9, עניתי לה: גברת אני מאוד אסיר תודה לך על כל מה שאת עושה עבורי אבל אני נולדתי יהודי והייתי רוצה להמשיך להיות יהודי.
למחרת היא שאלה "אם אמצא לך משפחה שבכלל לא תדע שאתה יהודי, תרעה פרות, תאכל ותישן אצלם, תסכים?" וככה מצאתי את עצמי בכפר בשם זבאדי, מנותק מההורים ולא יודע אם הם חיים או לא. ערב אחד אני חוזר עם פרותיי מהשדה ורואה בגדה הנגדית של הנחל שאני צריך לעבור אישה יושבת בחליפה עירונית, גבה אליי. כל האיכרות לבשו בגדי פשתן ופתאום גברת יושבת בחליפה אפורה כמו בבית קפה עירוני. עברתי עם הפרות והסתכלתי על האישה וראיתי שזו אמא שלי. אל תשאלי אותי כמה זמן עמדנו מחובקים ובוכים. לפני רגע הייתי ביקום ענק מפחיד שאין זיז להיאחז בו. אני ילד יהודי רדוף בן 9 שכל אחד יכול להרוג אותו ופתאום האמא האהובה שלי חיה. מצד אחד פתאום הילד הכי מאושר בעולם שיש לי את אימי האהובה, מצד שני אימי מספרת לי שאבא שלי, אותו הערצתי ואהבתי, הצטרף למרד כלוחם ונפל בקרב.

לא למולדת כזו התפללתי

אני לא מסתכל אחורה בזעם, אלא מסתכל בזעם על המציאות הישראלית, לא למולדת כזו התפללתי. הארץ שנה אחרי שנה מתמלאת בלאומנות, בשוביניזם, בשנאת זרים, עוקפת את דרך המלך לפיוס עם הפלסטינים. אנחנו צריכים להתפייס עם השכנים שלנו והאויבים העיקריים שלנו ואני כל כך מאמין שזה יקרה פעם. צריך להשקיע בחינוך ולהכפיל מאמצים שהארץ תהיה יותר צודקת, חכמה ואוהבת אזרחיה.

על עצמי

נולדתי בוורשה, פולין וגדלתי בפלוצק, אחת הבירות של פולין ואחת הקהילות היהודיות הראשונות. עליתי לארץ ב-1950. יש לי עכשיו שלושה ילדים, רז בני הבכור היה לוחם בסיירת גולני ונהרג בכיבוש הבופור, וחמישה נכדים. אני נשוי לאנני. הכרנו חמש שנים אחרי שאשתי הראשונה רותי נפטרה מסרטן בגיל 29. אני הייתי בן 30. נשארתי עם שני בנים בני שנה וארבע. תקופה איומה ונוראה. אנני הייתה מתנדבת מדנמרק, דיילת קרקע שבאה לשלושה שבועות ונשארה עד היום.
הייתי 40 שנה מורה לספרות ולתנ"ך בתיכון. במקביל, איירתי מעל 170 ספרים בארץ ובחו"ל. במשך כמה שנים הייתי המאייר של משמר לילדים ועשיתי גם תפאורות לתיאטרון. מקצועי השלישי היה מדריך מסעות לפולין.
בנוסף, היום אני חבר פעיל בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען השלום.
עד גיל עשר לא ידעתי שאני יודע לצייר. בגיל עשר הגעתי לבית יתומים יהודי בעיר זקפונה ושם התגלה כשרון הציור שלי ומאז נפתח המסלול. לא למדתי ציור בצורה רצינית, אני אוטודידקט, אבל מאד ביקורתי כלפי עצמי. לעיתים נדירות אני מרוצה מהעבודה שלי.

< קדימה
אחורה >

  • Facebook
  • Instagram