פרימה ברגינסקי

מייסדת מועדון יידיש ומועדון ליוצאי ברית המועצות, 98, קרית גת

aaa

aaa

aaa

Add a Title

Add a Title

מנסה לראות את חצי הכוס המלאה

מאז פרוץ מגפת הקורונה המצב בריאותי שלי די הידרדר, בעיקר השמיעה והראייה. אני יוצאת בבוקר החוצה עם המטפלת, קצת ללכת ולשבת על הספסל, חוזרת הביתה לארוחת בוקר, אחרי זה מדברת עם החברות שלי בטלפון, לדעת מה שלומן. אחרי ארוחת הצהריים שוב יוצאת עם המטפלת לסיבוב. בערב מתקשרת אשתו של הבן שלי לקרוא לי משהו מעניין ואנו דנות על נושא הכתבה. לפעמים אני צופה באיזה סרט או עוזרת קצת במטבח.
החיים איבדו את הצבע ודי משעמם עכשיו. אבל אני מנסה לשמור על קור רוח ולראות את חצי הכוס המלאה. בחדר שלי תלויות תמונות של הנכדים והנינים שלי. כל בוקר אני אומרת להם "בוקר טוב" וכל ערב "לילה טוב". זה משמח אותי וממלא אותי באנרגיות חיוביות, אני מרגישה נחת כשאני רואה אותם דרך הזום - הם חלק ממני והעתיד של משפחתי ושל המדינה שלנו.

אמא שלי הצילה את החיים שלי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הספקתי להתקבל לאוניברסיטה. הנאצים נכנסו לשטח אוקראינה מהר מאוד ושלחו את כל הסטודנטים לחפור תעלות מגן נגד טנקים רחוק מחוץ לעיר. להורים שלי לא היה מושג איפה אני נמצאת. באותם ימים הגרמנים התחילו להפציץ את העיר ואבא שלי, שעבד במפעל גדול, קיבל הוראה לארגן את המשפחה ולעזוב עם הצוות והציוד של המפעל לאזור סיביר. הרכבת עם הקרונות המוכנים כבר חיכתה בתחנת הרכבת. אמא שלי אמרה באופן חד-משמעי שהיא לא עוזבת בלי הבת שלה והלכה ברגל לחפש אותי בלי שמץ של מושג לאיזה כיוון ללכת. היא עברה מאות קילומטרים דרך שדות וכפרים והגרמנים בינתיים התקרבו.
ערב אחד ישבתי בחוץ עם חברה שלי אחרי יום עבודה קשה עם כאבי רגליים נוראים. פתאום החברה שלי אמרה:"תסתכלי שם רחוק. אם הייתי מאמינה שאמא שלך יודעת איפה אנו נמצאות, הייתי אומרת שזאת אמא שלך". לפתע האישה מתקרבת, ותאמינו או לא, אני רואה שזאת אמא שלי. עד היום אני לא מבינה איך היא מצאה אותי. ככה היא הצילה אותי. הספקנו לעלות על הרכבת תחת אש והפצצות כבדות ולברוח למקום בטוח.

תפילה

אלי, תן לי את השלווה - לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
את האומץ - לשנות את אשר ביכולתי,
ואת התבונה - להבדיל ביניהם.

על עצמי

עד הקורונה ביקרתי בשלושה מועדונים: מועדון יום "מולדת", מועדון שפת האידיש "מאמי לושן" ומועדון "מפגש נעים". אני המייסדת של מועדון 'שפת האידיש' שבו הייתי המורה הראשונה ומייסדת מועדון "מפגש נעים", מועדון ליוצאי ברית המועצות, אותו הקמתי אצלי בסלון. בהתחלה היינו 30 איש ונכון להיום אנחנו מעל 250. אפילו זכינו לאולם גדול וחדש. הייתי בגרעין של הוועדה במועדון הזה והעברתי הרצאות רבות. ההרצאה האחרונה הייתה על ז'בוטינסקי. המועדון מנוהל על ידי הרכזת רימה וייסמן, אישה מדהימה, עוזרת ותומכת. נענית לכל הבקשות שלנו, דואגת לנו כמו אמא. היא יצרה במועדון אווירה של חום ונעימות. אנחנו תמיד חיכינו לימי שלישי, זה היה יום של שמחה- לגימה של אוויר בשבילנו.
חוץ מזה אני הייתי הולכת פעמיים ביום עם המטפלת שלי לעשות סיבוב בחוץ, עזרתי בבית במטבח עד כמה שיכולתי, הקשבתי לחדשות ולכל מיני תוכניות ברדיו.

< קדימה
אחורה >

  • Facebook
  • Instagram