שרה פרי

מתנדבת ב'יד ושם' ופעילה ב'קפה אירופה' של שורדי שואה, 81, גבעתיים

aaa

aaa

aaa

Add a Title

Add a Title

הסיפור שלי מהמלחמה

אני שורדת שואה, אני ילדה שאיבדה את כל המשפחה שלה בשואה. בטרנספורטים הראשונים לכבשנים, סבא, סבתא, דודות ודודים. אבא שלי מת מטיפוס ורק אמא שלי נשארה איתי במיידנק, אחר כך הפרידו בינינו. הייתי ילדה בת ארבע, אותי השאירו עם הילדים ואת אימי שהייתה צעירה לקחו ככוח עבודה לאושוויץ. אחר כך הרוסים באו לחסל את המחנות שהיו בלובלין. אז שם סגרו את המחנות ב-1944. כל המלחמה הסתיימה ב-1945. זה סיפור שכתוב במוזיאון של לובלין, במיידנק, ככה שזה מהימן.
דבר שמחזיק אותנו, השורדים, הוא שאנחנו מקבלים כל שנה טלפונים מזיכרון בסלון. היו לי השנה ארבעה מקומות עם מאות אנשים, אני הולכת למשרד הביטחון, בתי ספר, אני מספרת את סיפור חיי. מנהל הרווחה בגבעתיים רצה שאעשה זיכרון בסלון השנה בזום. עלו 130 איש. כשהם רואים אותי אחר כך ברחובות, הם פונים אלי ואומרים לי 'כל הכבוד לך'. למה זה שליחות? כי אלו שהיו ילדים בשואה, עוד בחיים ויכולים לספר. יש מי שיכול לספר ויש מי שרוצה לשמוע, חייבים להעביר את זה לדורות הבאים.

היום-יום שלי

אני פעילה ביד ושם ובקפה אירופה של שורדי שואה בגבעתיים. אני בכל חוג שיש, הייתי בחוג כתיבה יוצרת, חוג צילום כולל תערוכות, למדתי ארבע שנים באורט גבעתיים. תמיד יש לי סיבה לקום בבוקר. אני מתעוררת בחמש, מתארגנת ואז אני יוצאת לכל הפעילויות שלי. חוץ מזה שיש לי גם סידורים. כשכל כך עסוקים את הולכת פחות לרופאים.

רגעים מכוננים בחיי

לפני שלוש שנים הם עשו מבצע בכל הארץ שבו בחרו מכל עיר שורד אחד או שניים, אצלנו בקפה אירופה בחרו שלוש נשים, כשאני ביניהן. קראו לפרויקט 'גיבורות היופי של השואה'. הכינו באודיטוריום בבר-אילן אירוע שכלל המון מתנות, מצגות, שלחו הביתה סטייליסטים שיעזרו לנו לבחור מה ללבוש. זה היה יום שאי אפשר לתאר, באו מהטלוויזיה, מהכנסת, ראשי ערים נאמו נאומים. לי הייתה שם הפתעה גדולה, בגלל שהאירוע התקיים ב9.4, שזה יום ההולדת שלי. אחת המנחות שלנו סיפרה למארגני האירוע והם תלו שלט ענק "מזל טוב לשרה" וכשעלינו על הבמה הגישו לי עוגה גדולה עם פרחים. זו הייתה התרגשות גדולה. היו שם אלף איש, ובחיים לא זכיתי שיחגגו לי יום הולדת בפורום כזה של אנשים. אני בכיתי וכולם בכו איתי.
דבר נוסף, לפני כמה שנים, ראש העיר שלנו שאל אותנו מי לא חגג בר מצווה או בת מצווה וחגגו לי בת מצווה בגיל 80 בירושלים. עם קציני הצבא שעומדים ליד שורדי השואה ומצדיעים לנו, זה היה משהו.

שירים אהובים עליי

אני מאוד רומנטית ונוסטלגית. קודם כל אני אוהבת את שירי ארץ ישראל. בזמנו, הייתי גרופית של יהורם גאון. מהרגע שבאתי ארצה ושרנו 'אנו באנו ארצה' ונישקנו את האדמה. אני פטריוריוטית, אני לא נוסעת לחו''ל. אני אומרת לאנשים אתם לא מכירים את הארץ.

על עצמי

נולדתי בפולין, עלתי לארץ בשנת 1949 דרך מרסיי באוניית העצמאות. אני ממש עברתי את השואה. אני בין שבעת הילדים שניצלו ממיידנק. אני משתתפת הרבה ב'זיכרון בסלון', מתנדבת גם ביד ושם בפרויקט של איסוף שמות הנספים. אני הולכת לבתי אבות ומראיינת אנשים, רושמת את כל הקרובים שלהם שנספו, עד כמה שהם זוכרים. אחר כך, מצמידים את השמות ומוצאים המון קרבה. יש אנשים שקשה להם לדבר, אני אומרת להם 'שאין להם קבר, אין להם מצבה – ביד ושם מנציחים אותם לדורות'. אז הם מקבלים את זה ונפתחים, גם בגלל שהם שומעים שאני בעצמי ניצולת שואה.
בפסח אהיה בת 82, אבל הרוח שלי היא כמו של מישהי בת 70. אני ברוחי מאוד צעירה. אני מתנדבת, כתבו לי פעם שיר "אם יש לך קוצים במקום שראוי לשבת, סימן שאתה צעיר".
יש לי בת ובן, שישה נכדים ושישה נינים, אני סבתא רבא. אני זכיתי. זה, כל שורד שואה יאמר, זו הנקמה בגרמנים.

< קדימה
אחורה >

שמוניסטים

אני משחקת בתיאטרון שנקרא 'שמוניסטים', בהצגה יש לי קטע תפילה שכתבתי: "זה שהזדקנו, זו דרכו של עולם, אך תן לנו בבקשה לתפקד כמו כולם. עיניים לראות ואוזניים לשמוע, על שיניי לעבוד ועל רגליי לעמוד ושהזיכרון לא יבגוד. על העור שלא יתרופף ועל הדף שלא יתכופף, אסתפק בזה, אך אנא ה' בקשה קטנה לי עוד, תן לי לסיים בכבוד".

  • Facebook
  • Instagram